העימות על הבמה בוועידת דה מארקר בין אילן ישועה לגיא אליאב היה מרענן: צד התפר של תעשיית האינטרנט הישראלית נחשף. - - - - היה כאן - ונמחק - המשך פוסט חוצב להבות על התעשייה הזו, עם דימויים מרעננים מאלבניה ועד לתחת (אל תשאלו של מי). בחצי הדרך הבנתי שהתעשייה הזו כבר לא ממש מעצבנת אותי אפילו. אז עזבו, נעבור הלאה.
לפני כמה שבועות קוננה דבורית על כך שיש איכויות עיתונאיות מסויימות שכנראה פסו כבר מישראל, אפרופו כתבת מגזין מתורגמת על הטייס שהנחית מטוס במימי ההאדסון. אותה יכולת לספר סיפור טוב, עשיר. במבט שכולל את התמונה המלאה ואת הפרטים הקטנים, האנושיים ובכלל. כתבות מהסוג שזוכרים 20 שנה אחר כך, וגם סתם כתבות שניכר בכותב שהתאמץ, שהוא מכבד את הקוראים ואת הנושא. כל מה שפעם נחשב לאידיאל עיתונאי, וכיום עדיין מחפשים את הדרך לכווץ אותו לגודל של טוויטר.
יש לי תחושה שאם יש תקומה לעיתונות המודפסת, היא לא נמצאת בלנסות לעשות את האינטרנט טוב יותר מהאינטרנט (זוכרים את הקטע המביך עם ה"תגיות" בסופשבוע של מעריב?). היא נמצאת בחזרה לעיתונות מהסוג שהרשת לא יכולה ורוצה כרגע לספק. הנה דוגמא לעיתונאות כזו, מהסוג שאתרי התוכן ברשת עדיין לא יכולים לייצר (יקר מדי, "ארוך מדי"), והעיתונות המודפסת מפחדת לייצר (זה הרי כל כך לא אינטרנטי, כזה, מודרני).
בספטמבר 2006 התנגשו שני מטוסים בשמיים הבהירים והריקים יחסית מעל ג'ונגל האמזונס בברזיל. הסיפור נטו: בשל טעות של פקחי הטיסה וחוסר תשומת לב של טייסי מטוס מנהלים סילוני, הם נמצאו במסלול היישר מול מטוס נוסעים שטס מהכיוון השני. מאחר וכיום הטייס האוטומטי מחובר למערכות ג'י.פי.אס, המטוסים הגיעו לקרבה כזו שכנפו של מטוס המנהלים חתכה את כנף הבואינג, שהתרסק אל תוך הג'ונגל. מטוס המנהלים נחת נחיתת חירום בבסיס של חיל האוויר הברזילאי.
זו תמצית הידיעה, פחות או יותר מה שהייתם מקבלים לאורך החקירה מקריאת דיווחי סוכנויות הידיעות (בניכוי הטעויות המובנות שלהן בכל פעם שהן מכסות אסון תעופתי). אני מניח שפרק בסדרה "תעופה בחקירה" (בטח יהיה, צריך רק לחכות) יכסה היטב את שרשרת הכשלים שגרמה לכך שבסופו של דבר מצאו עצמם שני מטוסים מתקרבים היישר זה מול זה, שני מחטים בערימת השחת הענקית והריקה שהיא שמי האמזונס, במהירות משולבת של 1500 קמ"ש. במהירות כזו, עצם שנראה בקושי באופק ממלא תוך שניה וחצי את החלון הקדמי שלך. החל מהעובדה שמסיבות פוליטיות גם התעופה האזרחית בברזיל מפוקחת על ידי הצבא, עבור בחוסר הניסיון של טייסי מטוס המנהלים בדגם הספציפי, כמה כשלי תוכנה במערכות הפיקוח בברזיל ו-הכשל הגדול מכל, העובדה שמערכות הניווט היום מדוייקות לטווח של מטרים ספורים. רק לפני 15 שנה, שני מטוסים שהיו מנסים לטוס זה מול זה בכוונה לא היו מצליחים. היום, כמו טילי שיוט, זה יכול לקרות.
אבל וויליאם לאנגוויש (מי שיכול לתרגם טוב יותר את Langewiesche?) מואניטי פייר לא הסתפק רק בפרטים הטכניים: מראיון עם השמאן של שבט האנדיאנים המקומי - שסוכנויות הידיעות הגדירו כפראים ממש כדי להעצים את הדרמה - שארגן משלחת לסייע בחילוץ הגופות, עם הפועלים במטעי הסוכר שלמטה, על הנוסעים העניים במטוס של "גול" - כן, היא קרויה על שם הרגע ההוא בכדורגל - שהתרסקו רק בגלל שטסו במטוס חדש, פאר התעשייה המודרנית, העיתונאים שכיסו, החוואים הלבנים, ההווי אצל פקחי התעופה הברזילאים, מטוס המנהלים החדש מתוצרת ברזיל, פאר דקדנטי מבחינה כלכלית ואקולוגית. וכל זה עם כל המטען התרבותי והשיפוט המוסרי של הכותב, רק בלי לדחוף את זה עם כפית ובלי להתעסק בעצמו. זה פשוט הקול שלו.
—–
אברהם לינקולן קבע שהאורך הנאות לרגלי אדם הוא שיגיעו עד הרצפה. הפוסטים הבאים התפרסמו בשבוע האחרון בבלוגים של אפ.צה. ב-orange time. נכון שלצערנו לא כולם בעומק, העושר והאורך של הכתבה של לאנגוויש, אבל מצד שני זה בעברית.
(סליחה מראש, חברים, זה היה מצחיק מכדי להתאפק).
שלג
סינמסקופ
- ג'פרי קצנברג מתראיין ל"סינמסקופ" לקראת יציאת "מפלצות נגד חיזרים"
- ואז: "מפלצות נגד חיזרים" מגיע למקום הראשון בטבלת שוברי הקופות בישראל הבלעדית של "סינמסקופ"
- "סינמסקופ" פרסם יום לפני כולם: "סיפור גדול" יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים ביולי. האם זה יהיה הסרט הישראלי הבולט של השנה
- לכבוד שר התקשורת ושרת התרבות, לטיפולכם אודה
ממתקים
- שדרות שלא הכרתם
- הורה, צעד תימני, דיסקו ועוד: האבולוציה של הריקוד הישראלי
- לצאת לכרסומות, הצופה המדומה ועוד תחדישי טלוויזיה
ולווט אנדרגראונד
רעש
טיפ של מתרגמים. כותבים בגוגל את השם יחד עם pronounced
התוצאה: long-gah-vee-shuh