פ.צ.בלוגים, המפיקה ומוציאה לאור בלוגים מקצועיים בנושאים שונים, ודבורית שרגל הכותבת את בלוג התקשורת המוביל ולווט אנדרגראונד, מודיעים על הפסקת הופעת הבלוג וולווט אנדרגראונד כחלק מפ.צ. בלוגים.
מאז ינואר 2006 הכניסה "ולווט אנדרגראונד" את המילה "בלוג" ללקסיקון העברי. דבורית שרגל, לשעבר עיתונאית במעריב, מבקרת קולנוע ברייטינג והעורכת הראשית של "תפוז", מבקרת בבלוג באופן עצמאי וללא משוא פנים את עולם התקשורת הישראלי, מפרקת לגורמים את הכותרות, הניסוחים, הקלישאות, הטעויות, שיקולי הדעת והדעות הקדומות הגלויים והסמוים שמניעים את גלגלי סיקור התקשורת בארץ.
גדי שמשון, מייסד ומנכ"ל פ.צ.בלוגים, מסר: "קיבלנו בצער את החלטתה של דבורית להמשיך למקום חדש. הבלוג של ולווט גרם לכלי התקשורת הוותיקים והשמרנים להתחיל להתעניין בבלוגים, ועיתונאים רבים קוראים את ולווט מדי בוקר כדי להתעדכן וכדי לחפש את עצמם. אנו מאחלים לה ולבלוג הצלחה".
הבלוג "ולווט אנדרגראונד" יעבור להתפרסם בהמשך באתר אייס המחודש.
פ.צ. בלוגים מפיקה את הבלוגים הבאים: "סינמסקופ", בלוג הקולנוע הבולט בתעשייה מאת מבקר הקולנוע יאיר רוה; "תופעת דורפן", בלוג הספורט האינטליגנטי והמשעשע של העיתונאי רונן דורפן; "צפניה, כולה צפניה", בלוג הריאליטי והטלוויזיה בלי חשבון של אביעד קדרון; "שיר + ביום", בלוג המוסיקה לפתוח איתו את הבוקר של אחי רז; ו"ערס פואטי", בלוג הפוקר והטכנולוגיה של גדי שמשון.
העימות על הבמה בוועידת דה מארקר בין אילן ישועה לגיא אליאב היה מרענן: צד התפר של תעשיית האינטרנט הישראלית נחשף. - - - - היה כאן - ונמחק - המשך פוסט חוצב להבות על התעשייה הזו, עם דימויים מרעננים מאלבניה ועד לתחת (אל תשאלו של מי). בחצי הדרך הבנתי שהתעשייה הזו כבר לא ממש מעצבנת אותי אפילו. אז עזבו, נעבור הלאה.
לפני כמה שבועות קוננה דבורית על כך שיש איכויות עיתונאיות מסויימות שכנראה פסו כבר מישראל, אפרופו כתבת מגזין מתורגמת על הטייס שהנחית מטוס במימי ההאדסון. אותה יכולת לספר סיפור טוב, עשיר. במבט שכולל את התמונה המלאה ואת הפרטים הקטנים, האנושיים ובכלל. כתבות מהסוג שזוכרים 20 שנה אחר כך, וגם סתם כתבות שניכר בכותב שהתאמץ, שהוא מכבד את הקוראים ואת הנושא. כל מה שפעם נחשב לאידיאל עיתונאי, וכיום עדיין מחפשים את הדרך לכווץ אותו לגודל של טוויטר.
יש לי תחושה שאם יש תקומה לעיתונות המודפסת, היא לא נמצאת בלנסות לעשות את האינטרנט טוב יותר מהאינטרנט (זוכרים את הקטע המביך עם ה"תגיות" בסופשבוע של מעריב?). היא נמצאת בחזרה לעיתונות מהסוג שהרשת לא יכולה ורוצה כרגע לספק. הנה דוגמא לעיתונאות כזו, מהסוג שאתרי התוכן ברשת עדיין לא יכולים לייצר (יקר מדי, "ארוך מדי"), והעיתונות המודפסת מפחדת לייצר (זה הרי כל כך לא אינטרנטי, כזה, מודרני).
בספטמבר 2006 התנגשו שני מטוסים בשמיים הבהירים והריקים יחסית מעל ג'ונגל האמזונס בברזיל. הסיפור נטו: בשל טעות של פקחי הטיסה וחוסר תשומת לב של טייסי מטוס מנהלים סילוני, הם נמצאו במסלול היישר מול מטוס נוסעים שטס מהכיוון השני. מאחר וכיום הטייס האוטומטי מחובר למערכות ג'י.פי.אס, המטוסים הגיעו לקרבה כזו שכנפו של מטוס המנהלים חתכה את כנף הבואינג, שהתרסק אל תוך הג'ונגל. מטוס המנהלים נחת נחיתת חירום בבסיס של חיל האוויר הברזילאי.
זו תמצית הידיעה, פחות או יותר מה שהייתם מקבלים לאורך החקירה מקריאת דיווחי סוכנויות הידיעות (בניכוי הטעויות המובנות שלהן בכל פעם שהן מכסות אסון תעופתי). אני מניח שפרק בסדרה "תעופה בחקירה" (בטח יהיה, צריך רק לחכות) יכסה היטב את שרשרת הכשלים שגרמה לכך שבסופו של דבר מצאו עצמם שני מטוסים מתקרבים היישר זה מול זה, שני מחטים בערימת השחת הענקית והריקה שהיא שמי האמזונס, במהירות משולבת של 1500 קמ"ש. במהירות כזו, עצם שנראה בקושי באופק ממלא תוך שניה וחצי את החלון הקדמי שלך. החל מהעובדה שמסיבות פוליטיות גם התעופה האזרחית בברזיל מפוקחת על ידי הצבא, עבור בחוסר הניסיון של טייסי מטוס המנהלים בדגם הספציפי, כמה כשלי תוכנה במערכות הפיקוח בברזיל ו-הכשל הגדול מכל, העובדה שמערכות הניווט היום מדוייקות לטווח של מטרים ספורים. רק לפני 15 שנה, שני מטוסים שהיו מנסים לטוס זה מול זה בכוונה לא היו מצליחים. היום, כמו טילי שיוט, זה יכול לקרות.
אבל וויליאם לאנגוויש (מי שיכול לתרגם טוב יותר את Langewiesche?) מואניטי פייר לא הסתפק רק בפרטים הטכניים: מראיון עם השמאן של שבט האנדיאנים המקומי - שסוכנויות הידיעות הגדירו כפראים ממש כדי להעצים את הדרמה - שארגן משלחת לסייע בחילוץ הגופות, עם הפועלים במטעי הסוכר שלמטה, על הנוסעים העניים במטוס של "גול" - כן, היא קרויה על שם הרגע ההוא בכדורגל - שהתרסקו רק בגלל שטסו במטוס חדש, פאר התעשייה המודרנית, העיתונאים שכיסו, החוואים הלבנים, ההווי אצל פקחי התעופה הברזילאים, מטוס המנהלים החדש מתוצרת ברזיל, פאר דקדנטי מבחינה כלכלית ואקולוגית. וכל זה עם כל המטען התרבותי והשיפוט המוסרי של הכותב, רק בלי לדחוף את זה עם כפית ובלי להתעסק בעצמו. זה פשוט הקול שלו.
הנה, זה כאן.
—–
אברהם לינקולן קבע שהאורך הנאות לרגלי אדם הוא שיגיעו עד הרצפה. הפוסטים הבאים התפרסמו בשבוע האחרון בבלוגים של אפ.צה. ב-orange time. נכון שלצערנו לא כולם בעומק, העושר והאורך של הכתבה של לאנגוויש, אבל מצד שני זה בעברית.
(סליחה מראש, חברים, זה היה מצחיק מכדי להתאפק).
שלג
- הישרדות איי הפנינה: רגע לפני הפרק החזק של העונה
- הפואטיקה של ה-VIP: המיטב
- האח עם המנצח האלמוני
סינמסקופ
- ג'פרי קצנברג מתראיין ל"סינמסקופ" לקראת יציאת "מפלצות נגד חיזרים"
- ואז: "מפלצות נגד חיזרים" מגיע למקום הראשון בטבלת שוברי הקופות בישראל הבלעדית של "סינמסקופ"
- "סינמסקופ" פרסם יום לפני כולם: "סיפור גדול" יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים ביולי. האם זה יהיה הסרט הישראלי הבולט של השנה
- לכבוד שר התקשורת ושרת התרבות, לטיפולכם אודה
ממתקים
- שדרות שלא הכרתם
- הורה, צעד תימני, דיסקו ועוד: האבולוציה של הריקוד הישראלי
- לצאת לכרסומות, הצופה המדומה ועוד תחדישי טלוויזיה
ולווט אנדרגראונד
- מסעדה כשרה? פחחחח
- תקתוק התיקים
- גומרים, הולכים, סוגרים
- עזבו את הבית
רעש
- הביטלס אצל המהרישי. צילומים נדירים
- רדיוהד. השנים הראשונות. זכרונות ועטיפות
- רעש פרסם קודם: רשימת ההופעות של פסטיבל רדינג 2009
עיתון ידיעות תל אביב פרסם את רשימת "100 המשפיעים בתל אביב", וביניהם נמצא את דבורית שרגל ויאיר רוה, מפעילי הבלוגים ולווט אנדרגראונד וסינמסקופ. לא ראיתי את כל הרשימה (הלינק ממיינט מכיל רק חלק קטן מהרשימה, כנראה כדי שלא נקרא ואז נוותר על רכישת ידיעות אחרונות בתוך תל אביב, היכן שגם ידיעות תל אביב מתחבא), אבל אני משוכנע שאין בה, בהנחה שנעשתה בתום לב וללא פניות, את המקומונים התל אביב עצמם. לרשימות כאלו במקומונים לפני עשור ויותר היתה חשיבות. היום? הרי אם לא נכתוב על זה פה, גוגל לא ימצא את זה בעתיד.
מי שמשתמשים היום לרוב בפתרון התוכן הבסיסי של "נעשה רשימה" הם, כמובן, הבלוגרים. זה מהיר, זה מזמין לינקים ואנשים לא חוששים להיכנס - אין מצב שזה לא יהיה קל לעיכול . ואני תוהה: האם יש 100 בלוגים ישראליים משפיעים? 10? 1? וכמה יהיו עוד שלוש שנים? והאם בלוגרים כאלה מדרגים רשימות?
ודוק: משפיעים. לא מרתקים, מגניבים או מעניינים. משפיעים.
——-
רגע של וואו - (דרך גל מור):
——-
להלן מיטב התכנים שהופיעו בבלוגים של אפצה בשבוע האחרון. אולי לא כולם משפיעים, אבל לבטח שווים.
ממתקים
- בדיחות הפיטורים באמדוקס
- פלינדרומי לוחיות רישוי
- עוד דברים שעושים עם פתקים נדבקים (פוסט-איטס)
- סרטוני הדרכה: מה זה פייסבוק? מה זה טוויטר?
- טטריס ענק לשבועות רבים של הנאה
רעש
- לאונרד כהן - הדי.וי.די הראשון בהסטוריה. הופעה חיה בלונדון
- הנמוך קיבל כישרון מאלוהים, הגבוה השיג את כל הבחורות היפות - הסיפור של סיימון וגרפונקל
- חסד מופלא: 15 שנה ל"גרייס" של ג'ף באקלי
- איזה כיף. אנחנו מיישרים קו עם העולם. MGMT יקפצו לקפה (ולהופעה) בראש השנה
- שלומי שבן וקרן אן ביחד
סינמסקופ
- בלעדי ל"סינמסקופ": טבלת שוברי הקופות של ישראל. והשבוע: ג'וליה רוברטס במקום הראשון
- גם החודש: "סינמסקופ" מזמין אתכם לסרט
- הסרט הגדול של סוף השבוע הוא "מפלצות נגד חיזרים", אבל ב"יס פלאנט" לא רוצים שתדעו את זה
- "7 ימים" סוגר חשבון עם ארי פולמן
- תלת מימד זה אחלה, אם רק היו יודעים בארץ איך מפעילים את הדבר הארור הזה
שלג
- רוני בק מפנקת בפואטיקה של ה-vip
- לכוכב נולד 7 יש שיר אודישנים מחריד
- גמר האח הגדול vip יהיה משעמם רצח
- גיא הודח מהישרדות ושם סוף לספוילר שלישיית הגמר
ולווט אנדרגראונד
- וידוי הריגה
- מבקר הטלוויזיה של הארץ אולץ לנסוע לתחרות מלכת היופי בחיפה
- גופות בתערוכה
- עדי, מרילין ואילנה
השבוע התחלתי (בשבוע שעבר היה פורים) ללמד במרכז הבינתחומי בהרצליה. מרבית התלמידים בשתי הכיתות שאני מלמד הם תלמידי פסיכולוגיה, שלוקחים חטיבה מורחבת בתקשורת כחלק מהתואר. כלומר, השיעור שלי הוא שיעור חובה.. בפתיחה של השיעור, לפני שהקרנתי את סרט הסגירה העצמי של רוקי מאונטיין ניוז, דיברנו קצת על היתירות המוגזמת שבשם שההנהלה נתנה לקורס: "עיתונות מקוונת בעידן האינטרנט". כולם שמו לב ש"בעידן האינטרנט" קצת מיותר, אבל אני מקווה שבסופו של השיעור הם השתכנעו שגם אם נתמקד רק ב-Ynetים של העולם, שמו הראוי של השיעור יהיה "עיתונות בעידן האינטרנט".
ללמד במרכז הבינתחומי, מעבר לכך שזה קרוב יותר, "ארוז יפה" יותר ומשתלם כלכלית הרבה יותר מאשר באוניברסיטת באר שבע, בה לימדתי בשנתיים האחרונות, מהווה סוג של סגירת מעגל עבורי. שם, לפני 12 שנה, כתרגיל ב"תוכנית המדיה הדיגיטלית" שנסגרה מאז, הקמתי את מגזין הרשת מוניטור.
בגליון הראשון התפרסם מאמר מתורגם של ג'ושוע קוויטנר על העיתונות החדשה שהרשת מאפשרת, הכלים החדשים שיכולים לאפשר לה להמריא, ולתגמל עיתונאים כמות שצריך.. תקראו, הנה זה כאן (בעברית ויזואלית, שיא הסטנדרט המגניב של לפני 12 שנה). הרבה מהדברים שקוויטנר מדבר עליהם התגלו כלא רלוונטיים (מיקרו-פיימנטס, למשל), ואחרים - כמו שימוש מקיף בכלי המולטימדיה שהרשת מאפשרת - לא ממש תופסים בעבודה השוטפת של העיתונות המקוונת.
בלוגים הם לא תחליף לעיתונות. לא לזו הקלאסית שעוסקת בדיווח חדשות ובתחקירים. אבל בכל מקום שנחרוג מהחלק הזה, נמצא שתמיד נוכל למצוא בלוג או שניים טובים יותר בכיסוי אותו תחום ממה שמספקת העיתונות הממוסדת. דב אלפון אמר בוועידת איגוד האינטרנט לפני שנה ש-400 הכתבים של הארץ טובים יותר מ-10,000 בלוגרים. הוא כמובן צודק. שיהיו יותר טובים גם ממיליון, זו לא הספירה. לא צריך עשרת'לפים בלוגרים. מספיק אחד או שניים שיהיו טובים לא פחות מול כל כתב, כמעט, של "הארץ".
להלן המיטב ממה שהתפרסם השבוע בחמשת הבלוגים של אפ.צה. בלוגים:
רעש
גלגלצ היא נבואה שהגשימה את עצמה - ראיון עם שי להב
לכו לראות את מארינה מקסימיליאן בלומין
המופע האחרון - 15 שנה למותו של קורט קוביין
ולווט אנדרגראונד
קצב, למה דפקת לנו את הקניות לשבת?
מי זאת א' ממשרד התיירות?
רני רהב קובע לעיתונות סדר יום
פונט "הצילו" של גלעד שליט
Day אוּף
שלג - טלוויזיה
הישרדות איי הפנינה: המתמודדים הוכיחו פעם נוספת שהם איוולים והדיחו את אפרת - אביעד (צפניה) קדרון
פעם אחר פעם אורלי וילנאי מביאה סיפורים נהדרים, ובכל פעם נדמה שהיא עושה רק חצי עבודה - טל (טרף קל) רוזנברג
הפואטיקה של ה-VIP: למי יש חוליות של רקדנית בטן? ומי מרגישה כמו יוסי בובליל? - רוני בק
סינמסקופ
פרסום ראשון: 14 בתי קולנוע בישראל יהיו מוכנים בשבוע הבא להקרנה דיגיטלית תלת מימדית. מה זה אומר?
כוכב הפורנו רון ג'רמי מבסוט מהופעת האורח הקטנה שלו ב"ואלס עם בשיר"
"מילק", הביקורת
נטשה ריצ'רדסון, בתה של ונסה רדגרייב, אשתו של ליאם ניסן, ושחקנית די משובחת בזכות עצמה, מתה בגיל 45 אחרי שנפגעה בראשה בתאונת סקי.
וגם רון סילבר ("הבית הלבן") מת
ממתקים
ביג ליבווסקי שש בש, צ`ארלי וחצי באטמן
כוכב יוטיוב ישראלי: קותימן מסמפל את יוטיוב
עוד דברים שעושים עם פתקים נדבקים
כך תהפכו את הטלוויזיה שלכם ליוטיוב
הארי פוטר ודמי השכירות המופקעים
אין לי מושג אם הדור הצעיר פה עם כל האינטרנטים שלהם מכיר את המונח "רמונט", על המשמעויות הנלוות שהיו לו פעם - בית הפוך שבועיים, ילדים שמאושפזים אצל הדודים, הורים בבית הבראה - ובית משופץ שייראה מצויין, ממש שיא המודה! כלומר, היה נראה כך אם הפועלים היו מגיעים בזמן, אם הקבלן לא היה מבריז, אם הפס-כסף היה בצבע כסף. בקיצור, אין ספק שגם הדור הצעיר מכיר את המציאות הזו, רק לא בטוח אם הוא מודע לזה שפעם קראו לבלגאן-הקבלן פשוט רמונט. כן, אתה מהשורה השלישית, יפה מאוד! אזכרנו את הרמונט לפסח כי, ובכן, אנו מתכננים רמונט לפסח!
עידו קינן הביא לממתקים השבוע ממתק לא סטנדרטי, אפשר לקרוא לו סוג של חלפניו מסוכר: סרטון מרגש, בן 21 דקות, שהפיקו עובדי העיתון "רוקי מאונטיין ניוז" מדנבר כשהסתבר להם שכלי התקשורת בן 150 השנים ייסגר לאחר שלא נמצא לו קונה. אין כאן "חדשות", במובן זה שרוקי מאונטיין ניוז הוא אחד משורה של עיתונים במערב שמשבר הסאבפריים היווה עבורם את הקש האחרון (או התירוץ האחרון). ובכל זאת, זה מרגש, וזה מרתק, וזה מקומם. השבוע אתחיל ללמד במרכז הבינתחומי קורס בשם "עיתונות בעידן האינטרנט". את השיעור הראשון נתחיל בהקרנת התיעוד העצמי המשובח הזה. שהעובדה שהפיקו אותו אנשי חדשות אמיתיים ניכרת כמעט בכל פריים. הנה, זה כאן.
המלח מספר אחת של ישראל מחזיק חשפנית בכל עיר-בלי-נמל (כלומר, אחי התל-אביביים, צלחת הפטרי לערסים שם בצפון היא הרבה דברים, אבל לא ממש "נמל"), וכהוקרה ערך הבלוג ממתקים ספישל חשפנות מיוחד. זה מקומם, וגם מחאה על חיפצון יש בה מן האקט עצמו אבל כצפוי - רובכם מאוד אהבתם את זה.
עוד מגניב במיוחד בממתקים השבוע:
- מיי שרונה, משחק מציאות חלופי כחול לבן
- מסז' בין כוכבים: הסקס תמיד הסתתר בסטאר טרק, צריך היה רק לחפש
- מתיחות קולה ומנטוס
- כך תהפכו את הטלוויזיה שלכם ליוטיוב
בועז כהן בכה השבוע. הוא ראה את "המופע של גוגל בוטל", סרט שניתן לצפיה באינטרנט בלבד, והתרגש עד דמעות (גם יאיר רוה התייחס לסרט, בהמשך). חוץ מזה, היו לנו השבוע ברעש גם:
- גלגלצ היא נבואה שהגשימה את עצמה. ראיון מיוחד עם שי להב, מחבר הספר "רשימת שידור"
- האם זמרת היא חפץ?
- הראית איזה יופי (של עטיפות)?
העיסוק בחיפצון המשיך בעוד בלוגים השבוע (ככה זה, שניה מפנים את הראש והנבחרת הופכת למחלקה למגדר באוניברסיטה צרפתית). דבורית שרגל הביאה סיפור מצויין על המתרחש מאחורי הקלעים של תחקיר הזונות בתוכנית "השתולים", שבשבוע שעבר ניסתה לחדור לעולם דירות הזנות של תל אביב. איך לאמר, בהפקה לא אהבו את זה. אבל - בניגוד לכמה כלי תקשורת אחרים שהפחד מהאינטרנט גורם להם להתהדק על המטאטא ובאמת כבוד - הגיבו לבלוג באריכות.
עוד השבוע בוולווט אנדרגראונד:
- למה העיתונאים הישראלים לא כותבים כמו האמריקאים?
- הנשיא מאוכזב
- יובל ארד פותחת את הפה
- פרסומות סקסיסטיות? אצלנו?
בשלג, בלוג הטלוויזיה, התייחסה גם רוני בק לתחקיר של השתולים. מעבר לכך שלדעתה לא בטוח שאורלי וילנאי היתה עומדת במה שהטילה על התחקירנית שלה, בק טוענת שאת הדיון החשוב על הזנות והסחר בנשים אי אפשר לנהל בטלוויזיה.
עוד השבוע בשלג:
- צפניה ממשיך לסבול בג'וב הגרוע במזרח התיכון, מול הישרדות: והפעם - גם ההפקה התייאשה והיא מנסה להטביע את כולם
- ועוד בריאליטי, בוחן מהיר לאח הגדול סל"ז: על מי נאמר "זו צרעה שהיא עוקצת?"
יאיר רוה שכח לזפזפ ערב אחד בפרסומות, ופתאום גילה שגיסו וגיסתו שרים בפרסומת של קסטרו. חוץ מזה, למקרה שפספסתם, הוא התארח השבוע בכתבה על הבלוגרים המובילים בישראל שפורסמה ב-Time Out.
עוד השבוע בסינמסקופ:
- "הפנתר הוורוד 2", הביקורת
- שלושה סרטי כלבים הגיעו בבת אחת לפורים. מי מהם שווה אימוץ ולמי יש פרעושים?
- הזכיינים מיתממים, העובדים מתייבשים
- "מופע החיים של גוטל בוטל" דילג על הקולנוע ויצא ישר באינטרנט. זה טוב או רע?
- הסרטים הכי טובים שמסתתרים מעיניכם
יש לי סיוטים מהגילוי בשבוע שעבר: יאיר רוה מקליד את כל כתביו באצבע אחת (שוודאי כבר מסוקסת כדבעי). אם מישהו מאיתנו צפוי להיכנס יום אחד למשרד עם מסור שרשרת ולפלוח, זה רק ההוא שיוכל להפעיל אותו באצבע אחת. בינתיים אני לא נוקט בשום צעדים, במיוחד בהתחשב בזה שבשבועיים האחרונים (עם גלובוס הזהב, הראיון החי עם פולמן והלייב בלוגינג בטקס האוסקר) "סינמסקופ", הבלוג שלו, היה הבלוג הנצפה ביותר בישראל, כאלה אנחנו כאן באפצה, זונות של ריטינג.
ועוד עניין הבנתי מהשבוע שעבר: הנסיון לעשות שעטנז בין כמה עניינים שרציתי לדבר עליהם לבין פוסט יחצני של המלצות השבוע, לא עובד. המלצות זה המלצות, ועניינים זה עניינים (שאם יהיה זמן, ייכתבו במקום המתאים). לכן, ללא שיהויים, נעבור למיטב השבוע האחרון בבלוגים שלנו, שמאוכסנים, כזכור, ב-orange time:
סינמסקופ
- טקס האוסקר: לייב בלוג. דקה אחר דקה, משפט אחר משפט, מההפסד של "ואלס עם בשיר" לנצחון של שון פן ו"נער החידות ממומבאי"
- בונוס: שלוש הדקות הכי מצחיקות מהאוסקר. תסריט ובימוי: ג'אד אפאטו
- חייל גולני שהיה בלבנון מאשים: ארי פולמן גנב לי את המטוס
- רגע לפני הכמעט אוסקר של פולמן ופרס ישראל של ג'אד נאמן: הדור ששינה (בערך) את פני הקולנוע הישראלי
ולווט אנדרגראונד
- כמה נשלם על שחרור גלעד שליט?
- קרן נויבך מספידה את דן סממה
- ציפי לבני אוכלת כריך אבוקדו
- צמיגים בוערים מצטלמים יופי
- ההורים של ציפי חוטובלי לחוצים
שלג
- את רוצה שזה יהיה וואו. התוכנית החדשה של הילה קורח, "מתחתנים - בקרוב אצלכם" היא הכול מלבד תוכנית טלוויזיה
- הישרדות איי הפנינה: אין כמו פרק שבו המתמודדים הורגים אחד את השני
- קו המשווה של הגוף. בין שופן לבוסה נובה, בין שפה מקומית ליצירה אוניברסלית - "גרופו קורפו" יוצרת מחול ברזילאי אחר
ממתקים
- כוכבת יוטיוב ישראלית: ריקודי האצבעות של לילך חן
- מחקר מדעי חשוב: איזו נפיחה הכי מצחיקה?
- אבניבי בסינית, ג'ינגיס חאן ביפנית
- ספויילרים של כל זוכי האוסקר עד היום:
- תעלומת רצח ששווה לכם לנסות לפתור
לפני כמה ימים שלחתי לעידו קינן קישור ל"תמונת התעופה של היום" שהציג את תעלול היח"צ האחרון של גליון בגדי הים של ספורטס אילוסטרייטד - תמונה של בר רפאלי, בביקיני, על מטוס! הוספתי הערה מקצועית עניינית שבטח אפשר למצוא איזה תירוץ חצי אלגנטי לדחוף את התמונה הזו לממתקים. אחרי הכל, מדובר בבר רפאלי! על מטוס! עידוק אמר שזה לא הולם את הכיוון שהוא רוצה לקחת אליו את ממתקים. הזכרתי לו שאני העורך הראשי. למחרת הוא העלה את הפוסט הזה.
לא ממתק? רפאלי ומטוס 737 של סאות'ווסט. גם אל על מפעילה מטוסים כאלה (רמז, רמז).
חוץ משחיינים חטובים וערלים במקום דוגמניות משלנו, ראויים לציון במיוחד השבוע בבלוג "ממתקים" היו שני (!) הפוסטים על דברים יצירתיים שעושים עם תלישונים, דימיטרי המחזר מהגיהינום, מטריות שהן לנז'רי ושקיות אקולוגיות עם מסרים אנטי-רוחניים. אה, והיה גם פוסט על אמן גילוף גיטרות בעץ:
מה שמאפשר לעבור בצורה חלקה יחסית ל"רעש", הבלוג שעורך בועז כהן. השבוע פורסם שם פוסט על הגיטרה - שהפכה ב-2008 למוצר המוסיקלי הנמכר ביותר עלי אדמות. עליה מסחררת של 300% במכירות.
עוד היו השבוע ברעש: ראיון עם גיא חג'ג', מפעיל הבלוג המענג עונג שבת; עשרת האלבומים הנמכרים ביותר בעולם, פוסט על הצמד הניו יורקי MGMT (מגיבורי הזמן, בול תרבות) ועל אלבום חדש ליפאר ברזילי ולקלם סנייד, הלהקה הכי טובה שאתם לא מכירים.
מריבת רשת הזכירה לי השבוע כמה קל לאבד את הראש ולנהוג בגסות רוח בזמן ויכוח מקוון. כשלא מתאמנים מספיק (ולא התאמנתי המון זמן), קשה להגיע למינון הנכון של סרקזם, עוינות והומור. גם צפניה, שסוקר את הישרדות, מזמן שכח איך זה המינון הנכון. וטוב שכך. זה מאוד מצחיק כשהוא מפריז. השבוע הוא מדבר על משה המלצר שהגיעה לעונה החדשה של הישרדות רק כדי לגלות שאף אחד לא זוכר אותו.
טל רוזנברג ראה את הסרט "התיעודי" שאופירה אסייאג עשתה על רביבו וערוץ 10 שידר כשהוא מעניק לעצמו צל"ש על "דוקומנטרי" - וכמעט הקיא. איך לומר, מלא ריכולים ומסיבות. רוני בק ממליצה על הטראש המענג "סף דארלינג", ונותנת חמש סיבות לצפות בה. השישית היא שהסדרה מזכירה לה את נעוריה בפתח תקוה.
ואם כבר נזכרנו בנערות פתח תקוה, דבורית שרגל המשיכה לחצוב בעוז להבות אל מול תעשיית תקשורת מתמוטטת וזולגת ערכים. על היסטריית המים המינראליים המזוהמים, על תוכנית ביקורת התקשורת החדשה בערוץ הראשון (זוכרים את מודריק, המגישה, לפני שנים מקבלת ליטופים אבהיים מקלינטון?) שכולם התנפלו עליה, מסכנה. ועל גאפ, רשת הטי-שירט והחאקי שעולה לישראל ודווקא לירושלים.
זה גם המקום להתנצל בפני קוראיה האדוקים של וולווט: אנחנו מודעים לבעיות הטכנולוגיות החריגות שיש בבלוג, ופועלים במלוא המרץ כדי לתקנן.
כמו בכל שנה בעידן האוסקרים, גם סינמסקופ, בלוג הקולנוע של יאיר רוה, תסס מים של דברים שווים: ארי פולמן התראיין לאירוח חי וענה לשאלות הגולשים, ואחר כך היתה עוד שיחה מרתקת בינו לבין יאיר שהועלתה לבלוג גם היא, גולשי סינמסקופ הקבועים הוזמנו להציע לפולמן את נאום הזכיה, אם יזכה (הוא הבטיח להציץ בתגובות) וכיתת כוננות הועמדה במצב הכן ללילה שבין ראשון ושני - הלייב בלוג הכבר מסורתי של הטקס.
אני מאוד אוהב לערוך את הבלוגים שלנו. אז נכון שכשאני מנסה ממש לערוך אני מקבל תמונה של מייקל פלפס במקום בר רפאלי, אבל מצד שני - תראו איזה "תוכן" בן זונה אנחנו עושים.
בתחילת השבוע קיבלתי אימייל מיאיר רוה: "עידו, אתה חושב שזה יעזור לנו טכנית אם תהיה איתנו? או שכל בעיה שניתקל בה נוכל לפתור טלפונית מכל מקום בו תהיה?" הוא התכוון ללייב צ'ט שהוא ערך עם ארי פולמן ב"סינמסקופ", בדיוק שבוע לפני טקס האוסקר בו פולמן מועמד לאוסקר הסרט הזר הטוב ביותר עם "ואלס עם בשיר".
כמובן שהצטרפתי. לא כל יום אתה זוכה לשבת לאחרצהריים ארוכים עם מועמד לאוסקר, שבמקרה גם היה אחד מהעיתונאים הנערצים עליך, מאלה שבזכותם בחרת במקצוע המשונה הזה.
נחתנו בסטודיו של פולמן ביפו. הוא השקה אותנו קפה שחור עם מקל קינמון, שהכין בעצמו והיה מצויין (וזו מחמאה גדולה במיוחד, כי אני לא שותה קפה בכלל, משום סוג, אף פעם), האכיל אותנו קבבים בפיתה מאיזה מסעדה בסביבה, שהיו מינימליסטיים ומעולים, והקליד יותר מהר ממה שאני מדבר, כישור שהוא ייחס לשנותיו הרבות ככתב ועורך.
כמובן שנוכחותי כטכנאי אד-הוק ג'ינקססה והקריסה את מערכת הטוקבקים, שם התקיים סשן השאלותשובות, ועד שתפוז טכנעו אותם בחזרה לחיים פולמן סיפר לנו סיפורים ממסעותיו בעולם עם הסרט, ורוה, למרות שלא רשם כלום, העלה אחר כך פוסט עם ציטוטים מדוייקים להפחיד. כמו כן, גיליתי סוד אפל: את כל אשדי המילים שהוא מנפיק, האיש (רוה) מקליד באצבע אחת — אצבע יד ימין. אם הוא היה מקליד בכל האצבעות של שתי הידיים, הוא ומיברג לבד היו יכולים לכתוב את כל האינטרנט.
« הפוסטים הקודמים
